מיסוי אזרחי מס הכנסה: עסקה מלאכותית וחלוקת דיבידנדים, עסקה שאינה מלאכותית והדיבידנד שחולק אגב הפירוק יחשב כדיבידנד רגיל שחולק קודם לפירוק

מיסוי אזרחי מס הכנסה: עסקה שאינה מלאכותית והדיבידנד שחולק אגב הפירוק יחשב כדיבידנד רגיל שחולק קודם לפירוק

עסקה מלאכותית וחלוקת דיבידנדים

חברת מסטר דר בע"מ (להלן:"החברה" או "החברה הישנה") הוקמה בשנת 1989 ע"י דורון זלינגר (להלן:"המערער") ועל ידי יורם קדוש (להלן: "יורם"), ועסקה בתחום שירותי דפוס. בעקבות משבר כלכלי בשנת 1997 ביקש יורם לעזוב את החברה. מאותה עת החזיק המערער ב-95% מהון מניותיה של החברה, ואילו יורם החזיק את 5% הנותרים וזאת, לטענת המערער, לאור עמדת רוה"ח שטען שבהתאם לפקודת החברות (שהיתה רלוונטית אז) לא ניתן לרשום אחזקה של 100% מניות. בשנת 1996 הצטרפה לחברה לימור כהן, אחיינתו של יורם (להלן: "לימור"), כעובדת שכירה.
בתאריך 29.11.2000 התאגדה חברת היי מסטר טק בע"מ (להלן: "החברה החדשה") העוסקת בתחום הדפוס וממסמכיה עולה כי לימור והמערער מחזיקים בהון מניותיה באופן שווה. בתאריך 25.12.2000 קיבלה החברה הישנה החלטה על פירוקה מרצון וחלוקת עודפי הרכוש של החברה. עוד הוחלט כי המערער ישמש כמפרק החברה הישנה וכי עודפי הרכוש שישארו לאחר כיסוי החובות יועברו לידיו. בטרם פירוקה, מכרה החברה הישנה לחברה החדשה ציוד מחשוב, דפוס, כלי רכב וציוד משרדי בתמורה לשווי השוק של הרכוש שנעשה באמצעות הערכת שמאי חיצוני.
דו"ח החברה הישנה לשנת 2000 וכן דו"ח המתייחס לפירוקה מלמדים, כי החברה חילקה לבעלי מניותיה כדיבידנד פירוק את הרווחים הבלתי מחולקים שנצברו בחברה עד ליום 31.12.2000 . כמו כן הסתכמו משיכות הבעלים בסך של 914,000 ₪
פקיד שומה ת"א 1 (להלן: "המשיב") סבר, כי אין הצדקה לסגירתה של החברה הישנה והקמתה של החברה החדשה תחתיה, מלבד הרצון להימנע מתשלום מס בגין משיכות הכספים מהחברה. המשיב קבע בצו את הכנסת המערער כך שתשלום פיצויי הפיטורין יסווג כהכנסת עבודה, ואילו חלוקת דיבידנד הפירוק כמו גם משיכות הבעלים עד למועד הפירוק יסווגו כדיבידנד רגיל. המשיב קבע, במסגרת שומה חלופית, כי יש למסות את החברה הישנה בגין העברת פעילותה לחברה החדשה כמכירת נכס הוני.

טענות המשיב:

במסגרת סיכומיו ציין המשיב את המבחנים שבאמצעותם תוגדר עסקה כ"עסקה מלאכותית" ( עמ"ה 1283/03 הראל נ' פקיד שומה כפר סבא), והדגיש את סמיכות הזמנים בין הקמת החברה החדשה וההחלטה על פירוק החברה הישנה, זהות בתחומי העיסוק, ציוד החברה שנמכר לחברה החדשה, המוניטין שצברה וכן העובדה כי החברה החדשה קלטה את מרבית עובדי החברה הישנה. כמו כן, הצביע על חפיפה כמעט מוחלטת ברשימת הלקוחות והספקים.
המשיב מודע לשוני שבין בעלי המניות השונים, אולם לשיטתו השוני "על הנייר בלבד" ואינו בא לידי ביטוי במציאות העסקית של החברה החדשה. טענה זו ביסס המשיב על שיחת טלפון שערך נציגו עם לימור במהלכה השיבה, כי היא מחזיקה את מניות החברה החדשה בנאמנות עבור המערער.
עוד טען המשיב, כי גם אם ניתן לראות את לימור כשותפה בחברה החדשה, היה ניתן להשיג את צירופה באמצעות כניסה לחברה הישנה, ופירוק המערערת לא היה הכרחי…

"אלא הונע משיקולים פיסקאליים. רישומי מחצית ההון על שמה של לימור אינם אלא פיקציה"

טענות המערער:

המערער חזר והדגיש, כי החברה החדשה רכשה את פריטי הרכוש מהחברה הישנה בתמורה מלאה ובהתאם להערכת שמאי. עוד הוסיף, כי החברה הישנה לא העבירה את יתרות הלקוחות והספקים לחברה החדשה, אלא המשיכה בגביית הסכומים המגיעים לה והמשיכה לפרוע את חובותיה.
הטעמים שעמדו בבסיס ההחלטה להקים חברה חדשה נבעו ממשבר בתחום האישי שהשפיע על תפקודו ועל מצבו הנפשי. לטענתו, הוא ביקש לשמור על העסק כמניב רווחים תוך הפחתת התלות בו והקטנת מעורבותו ונוכחותו, והפתרון היה צירופה של לימור לבעלות החברה. ההחלטה על שינוי המבנה של החברה לשם צירופה של לימור, תוך פירוקה של החברה הישנה

"היא החלטה אפשרית, מקובלת, הגיונית ונפוצה"

.
לטענת המשיב כי יכול היה לחלוק את הפעילות עם לימור בדרך של העברת מניות ממנו אליה טען המערער, כי מדובר בגישה פטרנליסטית לפיה קובע המשיב מהי הדרך העסקית ה"הנכונה".

בית המשפט פסק:

בית המשפט קבע כי את הקביעה לפיה המערער הינו בעל המניות היחיד לא ניתן לבסס אך ורק על שיחת הטלפון שקיים המפקח עם לימור, כאשר מסמכי ההתאגדות של החברה החדשה, אשר נתמכו בעדויות המערער ולימור, סותרים את השערת המשיב.
באשר לטענת המשיב כי העברת המניות ללימור נעשתה ללא תמורה קבע בית המשפט, כי מעורבותה של לימור בנטילת הלוואה של החברה החדשה והמשך עבודתה לצד המערער מלמדים, כי אין מדובר בהעברה ללא תמורה.
לסיכום קבע בית המשפט, כי לא עלה בידי המשיב לבסס את השערתו כי בעלותה של לימור הינה בעלות נחזית.
באשר לטענת המשיב בעניין מלאכותיות האופן שבה הושגה התוצאה הכלכלית קבע בית המשפט כי

"כאשר בפני הנישום מספר חלופות להשגת יעדיו, אין בכך כדי ללמד כי הבחירה בחלופה דלת המס תחת הבחירה בחלופה עתירת המס הינה כשלעצמה עסקה מלאכותית. אין חולק כי על הנישום ליתן טעם של ממש לבחירתו אך משזה הוצג 'שב הנטל אל המשיב."

עוד ציין בית המשפט, כי לא עלה בידי המשיב לסתור את גרסתה של לימור כי העמידה כתנאי להצטרפותה כשותפה- פתיחה של חברה חדשה.

"מדובר בתנאי לגיטימי של המעוניין בהצטרפות לפעילות עסקית קיימת. באשר למבקש לצרף בעלים נוספים, קבלתו של התנאי תוך כדי פירוק הפעילות הקיימת, הגם שרכיב שיקול המס קיים ברקע הרי לא שוכנעתי כי במקרה זה הוא הרכיב המוביל והמרכזי."

לעניין מיסוי מחיקת יתרות החו"ז השליליות של המערער קבע בית המשפט, כי הואיל ומדובר בסיווג חדש, היה על המערער להציג תשתית שיש בה כדי להביא להתערבות בשיקול דעתו של המשיב, תשתית אשר לא הוגשה על ידו. בית המשפט קבע כי הגידול הניכר בסכומי המשיכה של המערער חיזק את עמדת המשיב ואף יכול היה להתחייב כמשיכת שכר, ולכן אין להתערב בשיקול דעת של המשיב, שעה שראה בסכום זה משום חלוקת דיבידנד שלא אגב פירוק אלא דיבידנד "רגיל" שחולק קודם לפירוק.





ליעוץ משפטי בתחום עבירות מס, עבירות כלכליות והלבנת הון נא לפנות למשרד עורכי הדין בתרון, בר-טוב

תוכן זה נועד למתן אינפורמציה בלבד, הוא אינו מהווה ייעוץ משפטי ואינו תחליף לייעוץ משפטי שניתן על ידי עו"ד.

השימוש והגלישה באתר בהתאם מדיניות הפרטיות ותנאי השימוש באתר