ביהמ"ש דחה את ערעור המס של רו"ח דניאל יונסיאן בנוגע להתחייבות לאי תחרות בחברה שבבעלותו הבלעדית

ביהמ"ש דחה את ערעור המס של רו"ח דניאל יונסיאן בנוגע להתחייבות לאי תחרות בחברה שבבעלותו הבלעדית

ביהמ"ש המחוזי בת"א (כב' השופטת סרוסי) קיבל את עמדת פקיד שומה תל אביב 1 ברשות המיסים, שיוצג על ידי פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי), ודחה את ערעור המס של רו"ח דניאל יונסיאן, שטען כי 3 מיליון ₪ שקיבל מחברה שבבעלותו ובשליטתו המלאה שולם לו בגין התחייבותו לאי תחרות באותה חברה. ביהמ"ש קבע כי המערער ישלם הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 50,000 ש"ח.

​רקע: דניאל יונסיאן הינו רו"ח בעל מומחיות בתחום התמריצים ובתחום הייעוץ הכלכלי. בשנת 2003 הקים יחד עם שניים נוספים חברה בשם "יוניסיאן קורמן ייעוץ כלכלי י.ק.ב (2033) בע"מ". בחודש נובמבר 2004 כרתה י.ק.ב הסכם למתן שירותים עם משרד רואי החשבון דלויט ברייטמן-אלמגור ושות', במסגרתו התחייב המערער, באמצעות י.ק.ב, להקים, לנהל ולפתח את מחלקת התמריצים במשרד. דלויט, מצידה, התחייבה לשלם לי.ק.ב תשלומים עבור השירותים שהעניקה לה גם לאחר סיום ההתקשרות ביניהן, וזאת למשך תקופה של ארבע שנים, בתנאי שי.ק.ב לא תתחרה בעסקי דלויט בתחום התמריצים במשך אותה תקופה. בשנת 2007 החליטו בעלי המניות בי.ק.ב על סיום הפעילות העסקית המשותפת ביניהם. חברה בבעלות המלאה של המערער (יוניסאן ייעוץ בע"מ) החלה לקבל את ההכנסות בגין שירותי ניהול מחלקת התמריצים בדלויט. ביום 31.12.2010 הסתיימה ההתקשרות בין יוניסאן ייעוץ בע"מ לדלויט והחלה תקופת אי התחרות.
בחודש אוגוסט 2011 חתמו המערער והחברה בבעלותו הבלעדית על הסכם לפיו המערער יקבל מהחברה פיצוי בסכום של 3 מיליון ₪ בגין וויתורו על זכותו להתחרות בדלויט במשך תקופה של ארבע שנים מיום הפסקת עבודתו כמנהל מחלקת התמריצים. במקביל המערער המשיך לספק שירותים לדלויט גם לאחר סיום ההתקשרות, ובשנת 2011 שילמה דלויט למערער דמי ייעוץ חודשיים בסך 10,000 ₪. המערער והחברה בבעלותו טענו כי הכסף אותו קיבל מהחברה מהווה הכנסה בגין מכירת זכות התחרות שלו לחברה, ולכן חייבת בשיעור מס מופחת החל על הכנסה מרווח הון. במקביל, כנגד רווח ההון קיזז המערער הפסד הון בסכום של 1.1 מיליון ₪. כן טענה החברה כי היא זכאית לנכות את הכספים ששילמה לו כהוצאה.

רשות המיסים טענה כי המהות האמיתית של התמורה בידי המערער היא של דיבידנד אותו קיבל מהחברה שבבעלותו המלאה, החייב במס. כן, טענה הרשות כי החברה אינה רשאית לנכות את ההוצאה בגין התשלום בסך 3 מיליון ₪ ששילמה למערער. בנוסף טענה כי המערער מחויב באופן אישי לאי תחרות בדלויט עוד על פי הסכם משנת 2004, וכן כי ממילא אין לו כל אינטרס להתחרות בדלויט משום שאם יעשה כן החברה, אשר בבעלותו המלאה, לא תקבל את סכומי ההפרשים לידה. אין כל הגיון שהמערער יסכל, במו ידיו, קבלת סכום של כמה מיליונים לחברה שבבעלותו המלאה. על כן נטען כי סיווגה הנכון של התמורה הוא דיבידנד שהתקבל בידי המערער. לחלופין, טענה רשות המיסים כי יש לסווג את התמורה כהכנסת עבודה החייבת בשיעור מס שולי תוך התרת הוצאת שכר עבודה בחברה.

בית המשפט דחה את הערעור וקיבל את עמדתה של רשות המיסים. הוא בחן את השאלה האם קיימת תכלית אמיתית להתקשרות המערער עם החברה שבבעלותו המלאה, בהסכם אי התחרות. בית המשפט קבע כי על המערער להציג כמה נדבכים הבנויים זה על זה וכי רק קיומם המצטבר יבסס כי קיימת תכלית אמיתית, כטענתו להסכם אי התחרות. בית המשפט בחן את כל אחד מהנדבכים וקבע כי המערער לא הצליח לשכנע בהתקיימותו של אף אחד מהם, לא כל שכן בהתקיימותם במצטבר.
בית המשפט קבע כי השאלה העיקרית העומדת לדיון היא האם המערער באופן אישי, ולא כחברה, היה מחויב לאי תחרות בדלויט על פי ההסכם המקורי, וכי על שאלה זו יש להשיב בחיוב. זאת, בין היתר, בהתחשב בעובדה כי דלויט הייתה מעוניינת בשירותיו האישיים של המערער בתחום התמריצים. בית המשפט קבע כי די בכך כדי לאשר את עמדת רשות המיסים לפיה הסכם אי התחרות של המערער עם החברה שבבעלותו אינו מייצג התחייבות אמיתית שכן המערער אינו יכול למכור זכות שכבר אינה ברשותו. בנוסף, קבע ביהמ"ש כי בדרך בה פעלו המערער והחברה, הם נהנו מתשלום מס בשיעור מופחת של 20% וכי לו היה המערער מושך את סכום הפיצוי כדיבידנד, היה משלם עליו מס בשיעור 25% והחברה לא הייתה רשאית ליהנות מחיסכון במס (בסכום של כ- 720,000 ₪), שכן לא הייתה זכאית לניכוי הוצאה בשל הדיבידנד. בדומה, לו היה המערער מושך משכורת מהחברה, היה מתחייב עליה בשיעור מס של 45% והחברה הייתה זכאית להותרת הוצאת משכורת.

בית המשפט קבע כי: "לא מצאתי תכלית אמיתית בהתקשרות של המערער עם החברה בהסכם אי התחרות: בין משום שהמערער ממילא מחויב באופן אישי לאי תחרות בדלויט, בין משום שאין שום טעם הגיוני שבכוחו להסביר מדוע המערער, החב חובת נאמנות לחברה כדירקטור ושיש לו אינטרס ברור כבעל מניות שהחברה תקבל את ההפרשים, מהווה גורם סיכון לחברה, ובין משום ספק אם החברה כפופה לתניית אי התחרות ואם זכאותה המשפטית להפרשים מותנית בכך." (פסקה 53) "ודוק, רק קיומם של יחסים מיוחדים, כמו אלה ששררו בין המערער לבין החברה, אשר קיימת ביניהם זהות אינטרסים מלאה, הם שאפשרו התקשרות ריקה מתוכן אמיתי, של מכירה שאינה מכירה ושל רכישה שאינה רכישה, כפי שהייתה במסגרת הסכם אי התחרות." (פסקה 54)

בית המשפט הוסיף וקבע כי: "מסקנתי היא, שלהסכם אי התחרות לא הייתה כל תכלית מסחרית ומטרתו היחידה הייתה להפחית את המס הכולל החל על תשלום ההפרשים ובאופן בלתי לגיטימי. לאור זאת, יש לקבוע הכי ההתקשרות בהסכם אי התחרות היא עסקה מלאכותית שמטרתה הפחתת מס בלתי נאותה וניתן להתעלם מהאופן שבו נערכה…" (פסקה 63)

את התיק ניהלה עו"ד גלית פואה מהמחלקה הפיסקאלית בפרקליטות מחוז ת"א (אזרחי).




וורדפרס ‹שגיאה